הכשרת התאוות והעבדות בעולם המודרני

הפסיכולוגים ברחבי העולם מפרסמים פעם בכמה שנים "קוד אתי". במסגרת הקוד אתי הזה הם פורסים את תפיסת העולם של הפסיכולוגיה באותה תקופה ומתארים תפיסות יסוד חשובות בתחום הזה. רבות מתפיסות היסוד הללו מעצבות את גישות העבודה של הפסיכולוגים וכך גם משנות חיינו בסופו של דבר. והנה מעקב אחרי הקוד האתי המתפתח יכול ללמד אותנו דברים חשובים מאוד על תפיסות העולם של האנושות המודרנית ועל ההתפתחות (או הנסיגה) שחלה בהן.

אחד השינויים שהיו בקוד האתי מאז תחילת המאה הקודמת (הקוד האתי משתנה ומתפרסם אחת לעשר שנים, בערך, ולכן הוא נמדד בקפיצות של מאה) נוגע ליחס להומוסקסואליות. על פי הקודים שפורסמו בתחילת המאה הוגדרה ההומוסקסואליות כ"סטיה", ואילו לקראת אמצעה היא כבר מופיעה כ"נטיה". מה ההבדל אתם שואלים? האמת היא שההבדל עצום. כאשר מדובר ב"סטיה", מונחה כל מטפל נפשי ופסיכולוג ללמד את האדם לכבוש את היצר ולהילחם בסטיה. כאשר מדובר על "נטיה" הרי שכל הפסיכולוגים מונחים ל"למד את האדם ליהנות ממצבו המיוחד עד כמה שניתן". והנה לכם איך אפשר בהינף יד ובשינוי של מילה אחת בקוד האתי לשנות את כל היחס של מטפלים נפשיים בכל העולם לסטיות המניות של האדם. בעקבות השינוי בקוד האתי משתנה היחס של החברה להומוסקסואליות, משתנה היחס של בתי המשפט, של החוק, של בתי הספר ועוד... ועוד... ובסופו של דבר מחלחל גם לציבור הרחב.

היחס להומוסקסואליות הוא דוגמא למהלך של הפסיכולוגיה המודרנית המכשירה תאווה אנושית כמטרה וכפועל יוצא של הפסיכולוגיה של פרויד. שוב, הגישה לפיה האדם הוא יציר של חולשותיו ושאין לו כוח להילחם בהם גורמת לאחר זמן להפיכת החולשות והתאוות האנושיות לדבר לגיטימי, מקובל ואפילו רצוי . גם כאן אפשר לעמוד נדהמים לנוכח המהירות שתפיסות העולם של הפסיכולוגיה מחלחלים לאנושות כולה, עד שכיום שופטים מאשרים "נישואים" בין בני אותו מין. המהלך שעבר על הקוד האתי של הפסיכולוגים מלמד אותנו, לדעתי, פן נוסף על האמירה של הרב קוק שעסקה בכך שהחטא הוא הפיכת המותרות למרכז החיים. הכוח המיני (כפי שהארכנו בעבר) הוא כוח עם מטרות מעשיות, כעוזר ומסייע למשימות שצריך כל אדם למלא בחייו (משפחה, ילדים, אהבה בין איש לאישתו וכו') אולם כאשר האדם הופך אותו למרכז, כאשר אנשים מציבים אותו בראש מעייניהם וחושבים עליו כל הזמן- הוא הופך להיות כוח שלילי ונורא. עד כמה שאני מבין, ובהתבסס על מקורות תורניים ופסיכולוגיים, הנטיה לתאווה מינית כלפי בני מין זהה יכולה להתפתח אצל כל אחד ואחת, כשההבדל הוא בעוצמה ובמידת החשיבות שבעל הנטיה מייחס לה. בדיוק כמו שלכל אחד יכולה להיות תאווה מינית כלפי אשת חבירו, כך יכולה להתפתח בו תאווה כלפי חבירו עצמו. בדיוק כמו שכל אדם מצווה (ויכול) לכבוש את תאוותו כלפי נשים או גברים נשואים- כך כל אחד מצווה (ויכול) לכבוש את התאווה ההומוסקסואלית. אדם יכול גם ל"פתח" את התאווה הזאת, להפוך אותה לממשית יותר ויותר, ל"חיות" אותה יומם וליל, עד שהוא שוקע בה, טובע בה והופך אותה למרכז חייו. כך לגבי תאוות מיניות וכך לגבי כל נטיה אנושית שהיא- התאווה לכסף, לכבוד, לפרסום וכיוצא באלה.

התוצאות לגבי האנושות כולה הרות אסון: כלל ידוע הוא שאין אדם יכול להגיע ולו גם לחצי תאוותו, גם חז"ל מלמדים אותנו את העובדה הזו וגם נסיון החיים האנושי. תמיד יהיה משהו שהוא לא יוכל להשיג ותמיד יהיה, בסופו של דבר מישהו שיעלה עליו בהצלחתו. האדם יכול לשקוע כולו במרדף אחרי התאוות ולעולם לא ישבע מהם, ניתן לראות את הדברים בעולם היום בצורה חיה כל כך, היום הכל מותר, הכל אפשר, ובכל זאת- האדם לא מגיע ולא נוגע באושרו. ככל שאנשים יותר שקועים ומנסים לספק את "כל" יצריהם- כך הם פחות מאושרים, יותר מתוסבכים ולא מגיעים לשום מקום. עיון בביוגרפיות של כוכבים מפורסמים ושל אנשים ש"יש להם הכל" לא רק שלא מלמד על אושר גדול בחייהם, אלא כמעט תמיד מלמד את ההיפך, עצב, דיכאונות, סמים, גירושים בלתי פוסקים ועוד... הם רק חלק קטן ממאפיינים של "כוכב" מצוי. ככל שהאדם נלחם יותר לחיות את תאוותיו ולמלא אותם, כך הוא רואה כמה הם לא מספקים אוו וכמה "מכונת האושר" לא יכולה לספק את עצמה.

אולם לא צריך להגיע כל כך רחוק כדי לראות הדברים הללו, כל אחד ואחד מאיתנו יכול חוש את העובדות על בשרו. כמה פעמים "חלמתם" על משהו, כל כך רציתם לקנות בית או מכונית חדשה (או סתם משהו פשוט וזול) וחשבתם שכאשר תתמלא המשאלה הזו הרי שתהיו המאושרים שבאדם? כמה פעמים ראיתם ילד שמאוד מתאווה לצעצוע חדש, בוכה ומתחנן, וברגע שיש לו אותו

הוא לא נוגע במשחק? בסופו של דבר אין לנו יכולת אמיתי למלות את התאוות שלנו עד הסוף, ותמיד נרצה מה שאין לנו, נקבל אותו ונרצה משהו חדש. התאווה עצמה היא פעמים רבות מאוד "מקצוע" בפני עצמו ואנו שוקעים בה, חולמים עליה ומושא התאווה הופך במוחנו לגדול יותר ויותר... כמעט לא טבעי, עד שהוא מאבד פרופורציות ביחס לגודלו האמיתי . כאשר אנו משיגים את תאוותנו אנחנו מגלים בסופו של דבר עד כמה היא "קטנה" ולא רצינית, אלא שרוב האנשים מתרצים זאת בכך שהיא שאמת קטנה ומתאווים עכשיו למשהו גדול יותר. פעם אמר לי חוזר בתשובה: "חזרתי בתשובה כשגיליתי שאני ממש מכור לסרטי וידאו, ושהדבר היחיד שנשאר לי אחרי סרט הוא תחושה של מועקה, ותאווה אדירה להכניס סרט אחר למכשיר כדי לשכוח את המועקה הזו, עד שגם הסרט הזה נגמר ואני ממש חייב להכניס עוד אחד כדי לשכוח את המועקה שגדלה קצת ועוד... במין מעגל קסמים ללא סוף".

לגבי דידי הסוד הוא פשוט- הרדיפה אחרי חידושים גופניים והנאות בלתי פוסקות היא בניגוד מוחלט לרוחו האמיתית של האדם ולכן אין שום סיכוי שהוא "ימצא את עצמו" בתוך גבולות הרדיפה הזו. האדם הוא יצור רוחני וחושב, כל אדם חי את החיים המנטלים בצורה ברורה וישירה יותר מאשר את החיים הגופניים. הנאה רוחנית היא הנאה חזקה ומשמעותית יותר עבור כל אחד מאיתנו. הצרכים הנפשיים, כמו אהבה, תחושת סיפוק של יצירה וכיוצא באלו חשובים ומהותיים למין האנושי הרבה יותר מאשר תאוות הרגע. תחושת החיבור לאין סוף, שמעניקה האמונה, חשובה לאין ערוך יותר מאשר תחושת ה"עכשוויות" הנוראית של כל הנאה גופנית. היתרון של הגוף הוא ברמת התאווה ולא ברמת הצורך, כלומר: אנחנו מתאווים יותר להנאות הגופניות הרגעיות, אולם צריכים הרבה יותר את ההנאות והצרכים הנפשיים. לכן, נגזר על האדם שהוא לא יצליח להשיג את תאוותו הגופנית, אלא אם כן ילמד לשלוט ולרסן אותה, ולכן, כפועל יוצא- החינוך הפסיכולוגי המודרני של הפיכת המותרות למרכז והפיכת הסטיות הנפשיות לסוגיהן ללגיטימיות- היא אסון לאדם באשר הוא אדם.

התורה ניגשת מזווית שונה לחלוטין. כבר הסברנו בעבר שתורת ישראל אינה שוללת הנאה גופנית, אולם מגבילה אותה. התורה מציבה במרכז השאיפות האנושיות את הצד הרוחני וההתפתחות המנטלית/רגשית ולא את ההתפתחות הגופנית והנאותיה. ניתן לדון ארוכות במשמעות של הדברים לגבי אופי חייו של האדם, אולם לגבי נושא השיעור מה שחשוב לי הוא המסקנה- ישנה סתירה בסיסית בין תורת ישראל וגישתה לנפש האנושית לבין גישתה של הפסיכולוגיה המודרנית, הפסיכולוגיה המודרנית מצויינת בתור כלי, בתור אמצעי לתיקון בעיות, אולם כאשר היא ניגשת ליצירת "קוד אתי", כאשר היא באה לקבוע גבולות רוחניים- הרי שהשימוש בכלים פסיכולוגיים מודרניים משמעותו שימוש בפרשנות מאוד מסויימת לנפש האדם, יצריו, חולשותיו וכדומה, פרשנות שסופה להוביל לדרך חיים הסותרת את רוחו האמיתית של בן האנוש ומובילה אותו לאבדון תאוותי כלל עולמי. כשלרובינו, כפי שכבר ציינתי, אין אפילו את הכלים להתמודד עם שטיפת המוח הזו.

יש מקום להאריך בעצם היחס בין ההנאות הגופניות ומטרת חייו האמיתית של האדם, אולם ברצוני להתמקד כעת דווקא בנושא הפוך- דהיינו עצם ההנאה הגופנית, בדרכה של התורה, וכך אומרים חז"ל:
"תניא, היה ר"מ אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה - מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה"
(תלמוד בבלי, מסכת נדה דף לא עמוד ב)

מקור זה הוא עמוק מאוד וניתן לפרש בו פירושים רבים, אולם לדעתי עיקרו של המאמר הוא בדיוק נושאו של השיעור היום: עצם המגבלה על הקרבה לאישה, עצם ההימנעות ממגע שבעה ימים בחודש (מהתורה, כיום, כידוע, אנו נמנעים כמעט חצי חודש), עצם השמירה הזו מגבירה את התאווה לאישה ואת הקשר הגופני בין איש לאישתו. כלומר, באופן פרדוקסאלי, דווקא ההימנעות והשליטה על התאוות היא מתכון להנאה מרובה יותר ממה שמותר. לא רק שכר בעולם הבא יש כאן, אלא גם שכר בעולם הזה. השליטה על העבדות,על היצר הפנימי והעבדות המודרנית מובילה להנאה מרובה יותר מהחיים,למיצויים לטוב ופעילות המתאימה יותר לאדם ולאנושות- פעילות נפשית ורגשית בעיקרה, תוך שילוב של הנאה גופנית במינון שמאפשר לנו לשלוט על חיינו מצד אחד ואפילו ליהנות יותר מההנאה עצמה מצד שני.

חלק משטיפת המוח הקולקטיבית היום הוא הטשטוש של העובדה הזו, אולם מעט התבוננות ועבודה עצמית יובילו כל אחד מאיתנו למסקנות המתבקשות, גם אם הן לא מקובלות באווירה הכללית היום.